לאחרונה נשאלתי ע"י מספר הורים האם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מתאים גם לשיפור מיומנויות חברתיות- קנאה בין חברים ואחים, התפרצויות זעם, קושי בדחיית סיפוקים (גם לילדים שאינם מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, שאצלם זה הרבה יותר קשה), ניהול כעסים והתבדלות חברתית, או שמא הטיפול מתאים דווקא להפרעות כאלה המאובחנות כהפרעה נפשית.
התשובה היא חד משמעית כן!! מחקרים שבוצעו בתחום הוכיחו את הצלחתו של טיק"ה.
ומעבר לכך: ברוב הפעמים קורה שכבר בפגישה הראשונה עם ההורים מתברר שאותם סימפטומים אינם קיימים "בזכות עצמם". בעיה רגשית/נפשית אצל ילדים כוללת את הסביבה הטבעית שלהם, העוטפת את הבעיה, מאפשרת ומגדירה את תנאי קיומה, שהם למעשה הבית וההורים!
לרוב, תגובות ההורים הן אלה שיישמרו או יקטינו את התפשטות הבעיה, ולכן חלק בלתי נפרד מהטיפול כרוך בהדרכת הורים, לימוד ותרגול של טכניקות ואסטרטגיות להתמודדות מול התנהגותו של הילד.
בטיפול עצמו אנו יוצאים מנקודת הנחה כי תגובות אלה הם תולדה של מחשבות לא רציונאליות, רגשות שליליים מזיקים (פחד, בושה, קנאה, תסכול וכדומה) ובלתי מסתגלים.
ההתערבות הטיפולית נעשית כרגיל בשני המישורים- הקוגניטיבי וההתנהגותי. במישור הקוגניטיבי נתמקד בזיהוי מחשבות שליליות ועיוותי החשיבה המתלווים אליהן, ע"מ להחליפן במחשבות רציונאליות המביאות לשינוי אמוציונאלי.
במישור ההתנהגותי יקבל המטופל כלים, טכניקות ואסטרטגיות שיעזרו לו לוויסות רגשי והתנהגותי. נתרגל חשיפה בדמיון ובמציאות באופן הדרגתי כלפי אותם אירועים וסיטואציות מעוררי כעס תסכול, זעם ושבגינם הגיע לטיפול.
