התנגדות בטיפול

התנגדות בטיפול – גורמים ודרכי התמודדות

לפני שנדבר על ההתנגדות, ננסה ממש בקצרה להסביר ממה טיפול מורכב. פסיכותרפיה נקראת "טיפול בדיבור", כלומר הבריאות הנפשית – רגשית שאותה רוצה המטופל להשיג נעשית על ידי דיבור. אך הדיבור הוא רק אמצעי עזר של המטפל והמטופל להמשיג רגשות, להחיות אירועים, לדמיין את העתיד ולספר על עצמנו. בדיבור אנו מביעים את כל הסבל, האכזבות, המצוקות כמו השמחה, האושר והנחת בתולדות חיינו. על ידי הדיבור אנו חווים את הדברים בשנית ורוצים לעשות בהם תיקון מסוים. על ידי הדיבור, המטופל מאפשר למטפל להשתתף בגורלו, ומגלה לו את מאווייו, תקוותיו הכמוסים, שנאתו ונקמתו. על ידי הדיבור המטפל מפרש, מחזק, משקף, שואל ומכוון את המטופל להגיע אל מטרות הטיפול. אך בטיפול ישנם עוד שני רכיבים משמעותיים: ההקשבה והשתיקות.

הקשבה היא הכלי העיקרי של המטפל לאפשר למטופל לדבר. ההקשבה אינה רק לשמוע את דברי המטופל אלא מדובר על הקשבה פעילה אשר מפעילה עוד כמה חושים מלבד חוש השמיעה.  הקשבה פעילה באה לידי ביטוי בהבעות פנים, שפת גוף, שאילת שאלות, בקשות הבהרה וכדומה. אם המטופל לא ירגיש שהמטפל קשוב לו, קרוב לוודאי שלא יתקיים טיפול. השתיקות – עליהן נרחיב בהמשך.

ישנם כמה סוגי התנגדות בטיפול ונתמקד כעת בשתיים משמעותיים:

  1. התנגדות מודעת – נובעת בדרך כלל מטיפול בכפייה. נמצא אותה בקרב בני נוער וילדים אשר מגיעים לטיפול בגלל דרישה של ההורים ו/או המסגרת החינוכית. אך לא רק, נמצאה אותה גם בקרב אסירים המחויבים להגיע לטיפול כחלק מתנאי השחרור שלהם. בתחום האלימות במשפחה אשר המטופל מחויב להגיע לטיפול כחלק מתכנית השיקום. בקרב זוגות כאשר אחד מבני הזוג "נגרר" לטיפול בעקבות אולטימטום של בן/בת הזוג השני. ההתנגדות תבוא לידי ביטוי בראש ובראשונה בסירוב להגיע לטיפול ובסירוב להכיר בבעיה. כאשר הטיפול כבר כן מתקיים, ההתנגדות תבוא לידי ביטוי באיחורים כרוניים, בויכוחים על מידת הדיוק בפרשנות של המטפל את הסיטואציות, בערעור על מומחיותו של המטפל וביחס עוין כלפיו.
  1. התנגדות לא מודעת – כאמור בטיפול המטופל אמור לדבר על עצמו. אך גם כאשר המטופל הגיע מרצונו לטיפול וחפץ בשינוי, עדיין, לדבר על עצמנו, על הרגישויות, החולשות ונקודות התורפה שלנו, זה דורש פתיחות, אומץ וכנות. לחלק מהאנשים זה לא דבר קל. כוחות אדירים בתוכו מתנגדים לחשיפה, לפתיחות ולכנות. וכאן יבואו לידי ביטוי השתיקות. אך טעות היא לחשוב ששתיקות הינם רק העדר דיבור. ישנם מטופלים השותקים על ידי הדיבור, שמדברים שעות ללא הרף מבלי לומר כלום, ומדברים רק דיבורים שאינם עלולים, לפי דעתם, לסכן את שלומם הנפשי. הדיבור אינו רק מה שהמטופל משתף. הדיבור טומן בחובו גם את מה שהמטופל מסתיר. כמו כן ההתנגדות הלא מודעת יכולה לבוא לידי ביטוי באופן שהמטופל מתפרץ לדברי המטפל, מדבר באופן מתגונן. או מתעלם מדברי המטפל, אינו קשוב ומשנה את נושאי השיחה והמטרות הטיפוליות באופן חד צדדי ועוד לפני שהמטרה הושגה.

דרכי התמודדות עם התנגדויות בטיפול

 נציע כאן כמה דרכים אך חשוב לזכור בסופו של דבר מאחורי ההתנגדות עומד אדם ולא תיאוריה. לא כל הדרכים מתאימות לכולם, ופעולה לפי הדרכים המוצעות כאן לא מבטיחה בהכרח את הפגת ההתנגדות (בדיוק כמו ששום טיפול לא יכול להבטיח בוודאות את השגת המטרות הטיפוליות) והן נכתבו על דעת הכותב בלבד ומנסיונו האישי.

התנגדות מודעת – אני אתמקד בטיפול בנוער וילדים המגלים התנגדות לטיפול. בוודאי שישנם בני נוער וילדים שמגיעים מרצון לטיפול ולא מגלים התנגדות מסוג זה, אך ברוב ככל המקרים תמיד מי שמפנה את הנער/ ילד לטיפול הם ההורים או המסגרת החינוכית, ובהרבה מהמקרים הנער/ילד מתנגד לטיפול ברמה כזו או אחרת.

דבר ראשון עוד לפני שהנער מגלה התנגדות, חשוב לדעת כיצד לתווך לו את הטיפול. אני תמיד מציע להורים לקחת מקרה-דוגמה שקרה לאחרונה, ופשוט להסביר לנער שזוהי התנהלות/ התנהגות שלא מקובלת עליהם. ניתן לתאר את הקשיים שזה יוצר בבית, וכיצד זה משפיע על כל אחד מבני המשפחה, וכי הם, כהורים, מבקשים – דורשים לעשות שינוי.

חשוב לא לשקר לילד. טיפול זה לא חוג, זה לא משחקיה גם אם לפעמים משחקים בטיפול. אפשר להגיד לילד יש שם משחקים ואלי גם תשחקו, אך הסיבה שאנחנו הולכים זה בגלל הקושי וההתמודדות שההתנהלות הספציפית גורמת בבית, ומתוך מטרה לשפר ולהקל על כולם.

אני תמיד אומר להורים – התפקיד שלכם זה להביא אותו לפגישה הראשונה, התפקיד שלי זה שהוא ירצה להמשיך. ובכלל, המטרה בכל פגישה ראשונה היא שתהיה פגישה שניה. אם הנער ממשיך להתנגד ומסרב להגיע ניתן להציע לו "חוזה". בחוזה הוא מתחייב להגיע לחמש פגישות שלאחריהן ההורים מתחייבים לא להמשיך לכפות עליו טיפול בניגוד לרצונו. חמש פגישות זה כמעט חמש שעות של שיח בין שני אנשים המטופל והמטפל. משהו יקרה שם, וכאמור זוהי מומחיותו של המטפל לגרום לכך שהמטופל ירצה להמשיך.

טעות נפוצה שעלולים לעשות כשרוצים להתמודד עם התנגדות מעין זו זה ניסיון להעביר ביקורת על התנהגותו של המטופל על מנת לזעזע ולהחדיר בו רגשות שליליים כלפי המצב הקיים, פעולה זו גורמת בפועל לריאקציה. הנער מסתגר בתוך עצמו, מקצין את עמדותיו ומגונן עליהם, נחסם רגשית והסיכוי שיסכים ללכת לטיפול קטנה.

כאשר הוא כבר מגיע לטיפול ומגלה התנגדות מודעת בדרך של ויכוח והתנצחות, חשוב לא להיכנס איתו לטיעונים בעד ונגד השינוי. כאשר אנו נוקטים בעמדה המצדדת לשינוי כאשר המטופל עדיין במצב של אמביוולנטיות כלפי השינוי, שוב אנו מסתכנים בהקצנת עמדותיו והגברת ההתנגדות לשינוי.

הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בטיפול עם מתבגרים. ככל שבני הנוער מתבגרים, הקשר עם ההורה משתנה. המתבגר דורש אוטונומיה מוחלטת על חייו, בעוד ההורה "נלחם" על עמדתו משכבר הימים "אני פה הקובע והמחליט, ואתה תעשה מה שאני אומר לך!" ועל רקע מאבקי כוחות אלה "מגיע" המתבגר לטיפול כשהוא כל כולו סגור ומסוגר מפני ניסיון כלשהו לשינוי. ההורים מצידם טוענים לחוסר משמעת, פריצת גבולות, חשש מהתדרדרות והשפעת חברה רעה, ושוכרים את המטפל לטפל "בבעיה" של בנם, בעוד שלמתבגר עשוי להיות נרטיב שונה לחלוטין ביחס למצב הקיים והשינוי שהוריו מבקשים. לכן, ההורים יכולים לומר למתבגר: 'אנחנו מבינים שאתה רואה את המציאות אחרת מאיתנו. לכן אנו מציעים לך ללכת לאיש מקצוע אשר ישמש גורם גורם שלישי מקצועי שיוכל להבין אותך ולהסביר לנו, כולנו ביחד, כיצד להתמודד עם הקשיים'.

התנגדות לא מודעת – על פי הגישה הקוגניטיבית- התנהגותית (CBTׁׁ) טיפול משול למחול. כשני רקדנים על רחבת הריקודים. אמנם עשויים להיות כמה צעדים שגויים, התנגשות קלה בין השניים, אך ככלל, התחושה אמורה להיות כי "נעים ומתקדמים יחד". אם כך, האמירה כי המטופל מגלה התנגדות לא מודעת בטיפול ואינו משתף פעולה הינה בבחינת אוקסימורון! כיצד ניתן לומר שאדם אחד אינו משתף פעולה?? צריך לפחות שני אנשים כדי לא לשתף פעולה!

כאשר המטופל מגלה התנגדות בלתי מודעת כנזכר לעיל, תגובת המטפל להתנגדות הינה קריטית. בידו לעורר ולהעצים את ההתנגדות על-ידי כך שיתעמת עם המטופל, ובכך להקטין את סיכויי המטופל לשינוי. אך בידו גם להחליש את ההתנגדות ולהגביר את הרצון והסיכוי לשינוי.

התנגדות לא מודעת בטיפול משקפת לנו כי רכיב מסוים בקשר מטפל-מטופל גורם לדיסהרמוניה. הסיבה העיקרית לדיסהרמוניה בטיפול, הינה "סדר יום" שונה בין המטפל והמטופל. לכן חשוב מאוד כבר בשלבים הראשונים של הטיפול לבדוק התאמת ציפיות ביחס למטרות הטיפול, וגם בהמשך, בשלבים מתקדמים יותר של הטיפול, לעשות הערכות אמצע ביחס למטרה הטיפולית.

פתיחות דורשת אמון וביטחון באדם שבפניו נפתחים. פתיחות דומה במובנים מסוימים ל"עירום".

לאחד קל עם עירום, ויכול להתפשט מול אנשים. לאחר, עירום כל כך קשה שאפילו בים הוא יישאר עם בגדים, כל שכן עירום מלא מול אדם זר. בשביל להתפשט צריך שיהיה לאדם המתפשט ביטחון בעצמו, דימוי גוף חיובי, וביטחון באדם מולו הוא מתפשט שיקבל אותו כפי שהוא, בלי לעג, שיפוטיות וכדומה. אך גם לאדם המתבייש בעירום יש מזור. ככל שהוא יכיר יותר את האדם מולו הוא עומד, כך ייקל לו יותר בהמשך להתפשט מולו. עד כדי כך, שברוב הימים זה כבר לא ייחשב קושי בכלל. בטיפול קוראים לתהליך הזה: "אדפטציה" (הסתגלות).

טיפול זה "עירום רגשי". לבוא ולהיחשף במערומי נפשנו ורגשותינו מול אדם זר. יש אדם שקל לו עם זה, ומיד בפגישה הראשונה הוא נחשף "ומתפשט", אך לא לכולם זה קל. וזה בסדר, וזה לגיטימי שיהיה קשה להיחשף. אך כמו בעירום פיזי, הביטחון העצמי ודימוי גוף חיובי מקלים על התהליך, כך גם בטיפול: ביטחון בעצמו, הבנה שאני אדם שלם (שחותר לעוד יותר שלמות), שאני מטבעי טוב ואהוב יעזור להיפתח בטיפול.

אזי כדי לעזור לאדם להצליח בטיפול ולהיחשף, יש לעזור לו לחזק את הביטחון והדימוי העצמי מחד, ולקבל אותו כפי שהוא מאידך. זו הסיבה ששיחה פתוחה, גלויה וכנה עם חבר/ה, בן משפחה, אינה טיפול (הגם שיש לה ערך רב, טיפול זה לא). זו הסיבה שצריך איש מקצוע לטיפול, וזו גם הסיבה מדוע בן משפחה, חבר קרוב לא יכול להיות גם המטפל שלך.

ושוב, כמו בעירום (לחלק מהאנשים), זה דורש היכרות עמוקה וממושכת בכדי לתת אמון ולרכוש ביטחון באדם שמו לי בכדי להיחשף בפניו, וגם כאן נמצא את הסיבה מדוע ללכת דווקא לאיש מקצוע אשר מחוייב לאיגוד כלשהו וכללי אתיקה מקצועית של חיסיון רפואי ודיסקרטיות. 

לדיבור על עצמנו, על חיינו, על קשיים וחוויות יש ערך מרפא. אך לא תמיד הוא לבדו מספיק. יש בידו לפעמים להביא להקלה חלקית ואף משמעותית אך לא מספיקה בכדי להביא לפתרון בעיות ומשברים. הדיבור הוא "כלי טיפולי", אך בכדי להגיע לרווחה ולפתרון, יש לרכוש השכלה והבנה בפתולוגיה של בעיות והפרעות, ולא פחות מכך, לדעת כיצד לזהות התנגדויות ולפרק אותן בחכמה ורגישות.

ונסיים בקטע קטן מתוך הסיפור "הנסיך הקטן" המשקפת במקצת את ההתנגדות בלתי מודעת:

"ולמה הינך שותה?"- הוסיף הנסיך הקטן לשאול.

"אני שותה כדי לשכוח"- ענה השיכור.

"מה לשכוח?"- שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור.

"לשכוח חרפתי"- הודה השיכור והרכין את ראשו.

"ומהי חרפתך?"- חקרו הנסיך הקטן שביקש לעזור לו.

"חרפתי השתייה"- הפטיר השיכור ונשתתק כליל.

הנסיך הקטן פנה והלך לו, ולבו נבוך מאוד.

"אכן, מוזרים המבוגרים… מוזרים מאוד!" אמר בלבו בצאתו לדרכו.

                                         מתוך "הנסיך הקטן" בתרגום מצרפתית

עוד תכנים מעניינים

אהבתם?

עוד תכנים מעניינים

רוצים לדבר?